טעם גן עדן

בחיי היומיום שלנו אנחנו רעבים לחוויה של טעם ועונג, של משמעות עמוקה מזינה וממלאת לכל מה שאנחנו מונחים בו. למעשים שלנו, לעמל שלנו.

בסיפור הבריאה הארץ מתבקשת להוציא עץ פרי עושה פרי. כפי שניתן לראות, המילה פרי מוזכרת פעמיים. 

חכמנו מסבירים לנו שהמחשבה האלוהית הראשונית הייתה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. כלומר המתיקות והטעם יהיו נגישים גם בגזע, בתהליך כמו בפרי בתוצר. אבל בפועל, הארץ הוציאה רק עץ עושה פרי. כלומר, פרי אחד מהציווי הראשוני – נשמט ואבד ונשאר רק בתוצר, בסיום התהליך.

כאשר אנחנו חשים כמיהה לחוש טעם ומתיקות גם במהלך הדרך המרירה והמאתגרת ומתקשים לעשות דברים שבהם אנו לא חשים תשוקה, חיבור וטעם, אנחנו בעצם מתגעגעים לתכנון המקורי של הבריאה. 

להתגעגע לגן העדן פירושו, לבקש להרגיש איך בכל רגע של קיום טמון טעם עמוק ומשמעותי. אם נהיה פתוחים לטעם הזה, נוכל לגמוע ממנו ולרוות, נוכל לנסות לחיות בחוויה השל עונג ושל קירבה למשמעות של הדברים.

כאשר אנחנו מחוברים למשמעות של הדברים, לכוונה הגנוזה בהם אנחנו חיים חיים מלאי מוטיבציה.

בלימודים, בהורות, בזוגיות, בעבודה, בחיפוש עצמי, בכל דבר בו אנחנו עסוקים, יהיה לנו פשוט יותר להשקיע, לתת מעצמנו ואפילו לעבוד קשה כאשר נהיה מחוברים לתשוקה שלנו לגבי אותו הדבר.  

זיעת אפיך כואבת וממרמרת כאשר זוהי 'עבודת פרך'. עבודה בה אנחנו לא מחוברים לערך של העשייה או גרוע מכך, כאשר אין בכלל ערך כזה. עבודה כזו תורגש כעבודה סיזיפית בה אנחנו הולכים במעגלים סביב עצמנו ומתמלאים מרירות, ייאוש ועייפות. בדיוק ההיפך ממתיקות הפרי.

בטו' בשבט נוהגים לאכול מפירות ארץ ישראל. לטעום מהמתיקות הנעלמת החבויה בתוך האדמה הקשה והשורדת. האילן מאפשר לכל הטוב שטמון בגרעין לצאת אל הפועל ולהתממש עבורנו, שנוכל  לעצום עיניים ולשוב לרגע קצר לגן העדן. רק לטעום את טוב ה'.

'טעמו וראו כי טוב ה"