לא סובל דיחוי

יש לנו נטייה אנושית ידועה – לדחות דברים למחר. הרי אנחנו אנשים עסוקים, עם סדר יום עמוס, ואי אפשר סתם כך לעצור הכול כדי לטפל באיזה משהו חדש שיזדמן. החיים מאיצים בנו להמשיך בשגרה,  ובתוך המרוץ היומיומי, לפעמים אפילו מבלי לשים לב, אנו דוחים הצידה את הדברים שבאמת חשובים ודורשים התייחסות. 

מה שמעניין הוא, שדווקא לצום עשרה בטבת, החל אי שם באמצע החורף, ישנו מעמד מיוחד בהלכה. במקורות קדומים מובא שזהו הצום היחיד שדוחה את השבת, ושיש לקיימו אפילו אם היה נופל ביום הקדוש בשבוע. אמנם למעשה, על פי לוח השנה שלנו, המציאות הזו אינה אפשרית, ועשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת, אך עצם הדין התיאורטי מעורר שאלה גדולה.

אדרבה, מבין כל הצומות, נראה שהאירוע אותו אנו מציינים בעשרה בטבת הוא הכי פחות מטלטל, ולא כל כך מובן למה בכלל לציין אותו. בתשעה באב נחרב בפועל המקדש. זוהי בוודאי נקודת ציון משמעותית להתאבל עליה, כאשר המקדש, המהווה את מרכז החיים הלאומיים והרוחניים שלנו, עולה באש. בי"ז בתמוז הובקעו חומות העיר ירושלים, ובהחלט מובן מדוע פריצת החומות משקפת פריצת דרך משמעותית מאוד בדרך לחורבן. בצום גדליה אנו מציינים את מותו של גדליה בן אחיקם, אשר עמו נגדעה שארית הפליטה שנותרה בארץ ואיתה גם שארית התקווה להקים מחדש את עצמאותנו. 

מה יש בו דווקא בעשרה בטבת שלא ניתן להזיז אותו, אף לא ביום אחד, דבר שלא מצינו כדוגמתו אפילו בתשעה באב?! 

זהו היום בו בסך הכול החל המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל. רק שנה וחצי אחר כך פרצו הבבלים את החומות והחריבו את העיר והמקדש שבתוכה. 

מדוע, אם כן, בכלל נקבע צום ביום הזה, שבו, בעצם, עדיין לא ארע דבר?! למה תחילתו של המצור מהווה אירוע מכונן שיש לזכור, והרי בשלב זה עוד לא היה שום ביטוי ממשי ומוחשי למהלומה שעתידה לנחות על ירושלים?! 

מסתבר שזהו בדיוק העניין. את הדין שאין לדחות את עשרה בטבת אפילו אם חל בשבת למדו מכך שהנביא יחזקאל התבקש לכתוב את היום בו סמך מלך בבל את המצור, והודגש לו לעשות זאת 'בעצם היום הזה'. העניין אינו סובל דיחוי, ולו ביום אחד. 

לקח גדול מסתתר כאן. כשהמקדש נשרף והכול חרב מול העיניים, או שחומות העיר מובקעות וכוחות צבא האויב חודרים פנימה, אז כבר כולם מבינים שאנחנו בצרה צרורה, אבל אז כבר מאוחר מדי ואין מה לעשות. לעומת זאת, כשהמאורע רק בחיתוליו, נוטים לדחות את החששות כלאחר יד, מעדיפים לשמור על רוח אופטימית ולא לקחת ברצינות רבה את האיום. 

צום עשרה בטבת מלמד אותנו לתפוס את ההתדרדרות בנקודת ההתחלה שלה, לא להמתין לשעה שבה כבר יהיה מאוחר מדי, אלא – 'בעצם היום הזה', ברגע שבו הסדק הראשון מתחיל, שם צריך לשים את האצבע ולטפל. כשתופסים את הבעיה בתחילתה יש סיכוי אולי למנוע את התפשטותה. 

אם רק נדע להקשיב לאותות המצוקה, ולא נדחה את הטיפול לזמן אחר, אולי נזכה בכך לבנות את ירושלים מחדש. 

זה מתחיל מלבנות את המקדש שבלבבנו. היום. אל תדחו למחר.